ייעוץ סביבתי

להגיע לאפס פסולת עירונית ומסחרית ב- 3 צעדים

מדי שנה נוצרים בישראל כ- 5.5 מיליון טונות של פסולת עירונית ומסחרית, ולמרות המודעות למיחזור ושימוש חוזר, כ-80% מהפסולת בארץ עדיין מוטמנים באדמה, תוך שהם מזהמים את הקרקעות ואת מי התהום.

לפני שנתיים הכריז המשרד להגנת הסביבה על אסטרטגיית “אפס פסולת”, אשר שמה לה למטרה הטמנת 20% בלבד מהפסולת הביתית והגושית (שמפונה מהמדרכה באמצעות מנוף) בשנת 2030. אפס פסולת הוא אמנם מונח אוטופי, אך הוא מסמל את החתירה המתמשכת לכיוון היעד של אפס פסולת להטמנה. השם השאפתני בעל הגישה והחזון ההוליסטיים, מתכתב עם תהליכים דומים שקורים בעולם בשני העשורים האחרונים: ממשלות ורשויות מקומיות בעולם אימצו את המדיניות הזו ממניעים סביבתיים של התחממות גלובלית וניצול יתר של משאבי כדור הארץ.

איך מפחיתים פסולת?
כדי להפחית את הפסולת צריך קודם כל להכיר אותה היטב: להבין מהן הבעיות העיקריות איתן מתמודדים התושבים, מהם הזרמים (סוגי הפסולת) שעליהם אפשר להשפיע בצורה יותר טובה ומהם המאפיינים של השכונות שונות. כאשר מחברים את ההיכרות עם הפסולת להיכרות עם האוכלוסייה, אפשר לדעת היכן נקודת ההתחלה ולסמן את היעד אליו רוצים להגיע. לכן, כדי לנהל את הפסולת בצורה טובה, רשויות מתחילות במהלכים מקדימים של היכרות יסודית עם הפסולת שמיוצרת בשטחן. הן עורכות סקרי פסולת מעמיקים להבנת כמות והרכב הפסולת כתלות בימות השבוע, עונת השנה וחגים; מנתחות את האזורים והמחוזות שלהן; ועוקבות אחר המגמות המשתנות לאורך תקופה, כמו בעקבות הקורונה לדוגמה, ששינתה את הרגלי הצריכה.

לצד היבטים סביבתיים שהולידו את אסטרטגיית אפס פסולת, מתגברת גם מצוקת משאבים. המתכות מתייקרות, אפילו הפלסטיק הממוחזר כבר עולה יותר כסף והמחירים של חומרי הגלם מאמירים בגלל שינויי מדיניות באירופה. השילוב של מחסור במשאבים מצד אחד ואפשרויות המיחזור והשימוש החוזר מצד שני, מעלה את הביקושים גם לחומרים שכבר נזרקו. התוצאה: חיזוק החלופות המועדפות בהיררכיית הטיפול בפסולת.

אותה היררכיה, הקרויה גם פירמידת הטיפול בפסולת, מדרגת את אפשרויות הטיפול בפסולת לפי הטיפול העדיף מבחינה סביבתית, כאשר השאיפה היא לנקוט באמצעים הממוקמים כמה שיותר גבוה בפירמידה:

1. הפחתה במקור – מה שאפשר להפחית את צריכתו כדי לא לייצר
2. מה שאפשר לעשות בו שימוש חוזר
3. מיחזור
4. השבה לאנרגיה – שריפת הפסולת לייצור חום או חשמל
5. הטמנה

השראה מהעולם (ועוד דוגמה כחול-לבן)

כדי להגיע למצב של אפס פסולת, לא מספיקה פעולה אחת, וערים שונות בעולם יצרו לעצמן מגוון של טקטיקות לעמידה ביעדי מדיניות אפס פסולת.

במינכן ובברלין שבגרמניה, לדוגמה, תושבי הערים נדרשים להפריד את האשפה לזרמים בבית וברחוב, ואם הפסולת אינה מופרדת לפי סוג – הם משלמים קנס על השלכת פסולת לפח הלא נכון. בנוסף, הקימו העיריות מרכזי מיחזור מאוישים לפסולת גושית, בהם העירייה מחליטה מה ראוי להימכר שוב. חפצים ורהיטים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר מגיעים למרכזי קניות יעודיים על מנת לאפשר לאוכלוסייה לרכוש מוצרי יד שנייה.

עיריית פריז יצאה למהלך משולב בן 4 פעולות: קומפוסטציה ביתית, שימוש חוזר בטקסטיל וציוד ביתי, עידוד רכישת מארזים גדולים כדי לחסוך באריזות קטנות וכן עידוד שימוש בכלי אוכל רב־פעמיים ובשקיות רב־פעמיות. בעיר רובה שבצרפת, כ-70% ממשקי הבית הפחיתו בחצי את שיעור הפסולת בתוך שנה (!) באמצעות תוכניות הסברה בבתי ספר, תמיכה בקומפוסטציה ביתית, צמצום בזבוז מזון, יוזמות בבתי עסק מקומיים ורכש ירוק במועצה המקומית.

במחוז לובליאנה שבסלובניה, העיר הבירה יחד עם 11 רשויות מקומיות שבסביבתה הצליחו להביא לירידה של 95% בהטמנת פסולת תוך 14 שנה. הם עשו זאת באמצעות הפרדת פחים והצבת פחים טמונים ומונגשים ברחוב, לצד טקטיקת ‘דלת לדלת’ – חברות פינוי אשפה שמגיעות לפתח הבניין בתדירות של אחת לשבוע כדי להקל על התושבים להפריד ולמסור את הפסולת למיחזור. בנוסף, הם הפעילו נקודת איסוף ניידת, שהיא פתרון מצוין למרכזי ערים, משום שהיא לא תופסת שטח קבוע במרחב הציבורי. כיום 68% מהפסולת בלובליאנה מופרדים במקור.

במועצה האזורית קפנורי שממערב לפירנצה שבאיטליה, קהילה המונה 48,000 תושבים הצליחה לעשות שינוי משמעותי בדפוסי הצריכה ובהרגלי ייצור הפסולת שלה. המועצה הקימה את מרכז המחקר לפסולת הראשון באירופה, בנתה מרכזי מיחזור ויצאה במהלך רחב היקף מול רשתות השיווק למכירת קטניות, מוצרי מזון יבשים ומוצרי ניקוי וכביסה בתפזורת, שאפשר למלא אותם במיכלים רב־פעמיים שהתושבים מביאים איתם. לצד כל אלה, היא עודדה שימוש חוזר בטקסטיל ובציוד באמצעות סדנאות תיקון לבגדים שנפרמו וחנויות יד שנייה, בהן משמישים את המוצרים ומוכרים אותם לקהילה במחיר מופחת. פעולות אלה הצליחו להוביל להפחתה של כ- 40% בכמות הפסולת בתוך עשר שנים, ללא כל שינוי במנגנוני הפינוי של הרשות. כיום כ- 82% מהפסולת מופרדת במקור, לעומת 0% לפני תחילת התוכנית בשנת 2004.

ויש גם גאווה ישראלית: מרכז קיפוד ביוזמת עיריית כפר סבא מפעיל ‘קפה תיקון’ אליו מביאים התושבים מכשירי חשמל, רהיטים, תיקים וכל מה שצריך תיקון. המתנדבות והמתנדבים מחזירים אותם לחיים, ומלמדים שמה שנשבר לא חייב להיזרק. המקום מפעיל גם את ‘השיתופייה’ – מרכז השאלות במתכונת של ספרייה, ממנו ניתן לשאול מוצרים שאינם בשימוש תדיר (כמו ציוד לקמפינג וכלי עבודה), כדי להפחית את הצריכה.

ומה יכולות לעשות העיריות בישראל?
מהדוגמאות הירוקות בעולם אפשר ללמוד שיישום אסטרטגיית אפס פסולת לא מחייב שינויי רגולציה. אפשר לבצע אותו ב- 3 צעדים מרכזיים:

1. מחקר. עריכת סקר פסולת להיכרות מעמיקה עם הבעיות, הזרמים והמאפיינים של הפסולת המיוצרת בשטח הרשות.

2. מפת דרכים. החלטה על יעדים ובניית תוכנית טקטית המשלבת כמה פעולות יחד.

3. הקפדה על ארבע אבני דרך שמביאות להצלחה:
– שיפור תשתיות שיוצרות את הגשר שבין הכוונה לעשות לבין העשייה בפועל.
– העלאת מודעות: תוכניות הסברה לתושבים על החשיבות של צמצום הפסולת והתרומה לסביבה.
– שיפור שירות: יצירת הסכמים והתקשרויות לפינוי האשפה והגברת היקף הפרדת הפסולת.
– מתן דוגמה אישית של הרשות, מהפרדת פסולת ושימוש רב-פעמי ועד מעבר לרכש ירוק.

העלאת המודעות ויצירת הזדמנויות ל’אפס פסולת’ ברשות יכולות לרתום את התושבים לצמצום הפסולת ולשיפור איכות הסביבה. לפעמים אין צורך בתקציבים מיוחדים, אלא בהנגשה לציבור ועידוד יוזמות מקומיות דוגמת חנויות יד שנייה, מרכזי השאלת ציוד, סדנאות לתיקון ומעל לכול: רצון להצליח.