ידעתם שכ-2,500 אנשים מתים בשנה מזיהום אוויר בישראל? המודעות להשלכות זיהום האוויר אומנם נמוכה אך אי אפשר להתעלם מהנתונים

תאריך פרסום: 17.3.2022
פורסם בדה-מרקר

לכתבה המלאה >>

 

בחודש שעבר ננעלה תערוכת IFAT2022 לטכנולוגיות סביבה המתקיימת מדי שנתיים במינכן שבגרמניה. השנה תפסה הכלכלה המעגלית יותר מקום בתערוכה מאי פעם, וחלק גדול ממנה הוקדש לפתרונות סביבתיים חדשים לפסולת. הנה כמה חידושים פרקטיים שהוצגו בה:

עמיד ואטום: פח חדשני לפסולת אורגנית
הפח החום לפסולת רטובה אורגנית לא זוכה לשימוש מספיק בעיקר בגלל תלונות על כך שהפחים מתפרקים מהעומס כשמרימים אותם ושהם מפיצים ריח. בתערוכה הוצג פח חדש לפסולת אורגנית הבנוי באופן עמיד יותר מהפחים המוכרים, שיכול לשאת משקל רב יותר מפח סטנדרטי. הוא מגיע עם איטום כפול וסגירה הרמטית, ומיועד למשקל כבד, לחסימת ריחות ולמניעת אפשרות שבעלי חיים יפתחו את הפח. אם הדובים באלסקה לא הצליחו לפתוח אותו, הוא בטח יצליח לעמוד גם בפני חזירי הבר בחיפה.

סריקה חכמה של פחים
טכנולוגיה המאפשרת לסרוק את פחי האשפה לפסולת אורגנית, כך שמתבצעת בקרה על תוכנם גם לפני שמרוקנים אותם לתוך משאית האיסוף וגם במטרה לתת משוב לבעלי הפחים האם הפרידו כמו שצריך. הטכנולוגיה הזו שולחת אות מגנטי לתוך הפח, מזהה כמה מתכות יש בתוכו ואם האחוז גבוה ממה שהוגדר – הפח לא מפונה, כדי שלא ייצר בעיות בהגעה למתקן הטיפול בפסולת. מה הקשר בין מתכות לבין פסולת אורגנית? מחקרים מצאו שיש מתאם בין כמות המתכת שבפח לבין איכות מיון הפסולת.

גם הפח ממוחזר, לא רק הפסולת
פחים לצריכה ביתית עשויים פלסטיק ממוחזר שנאסף מהים. הפחים מתאימים לשימוש חוץ בסביבה עירונית, יכולים להיערם אחד על השני כדי לחסוך במקום וכוללים פטנטים שונים, בהם מקום לתג RFID (מעקב ואיתור). הפחים מאוד גמישים ועמידים, כך שיחזיקו לאורך שנים רבות, והם עשויים מ- 70% פסולת פלסטיק ימית שנאספה מהאוקיינוס, ולכן גם פותרים מטרד סביבתי משמעותי אחר.

צילום וסריקה במשאית הדחס
טכנולוגיה נוספת שהוצגה בתערוכה היא סריקה וצילום של תוכן הפח כאשר הוא נפרק לתוך בטן משאית הזבל. הצילום מנתח האם הפסולת שנשפכה מתאימה לזרם, או שיש בה גם פריטים שלא אמורים להיות ממוינים אליה, כמו נייר עיתון, בקבוקי פלסטיק או צנצנות זכוכית, לדוגמה. באמצעות ניתוח התמונה, בעל הפח יכול לקבל חיווי מה הוא צריך לשפר בהפרדה שלו. הטכנולוגיה הזו יכולה לסייע גם לעירייה לדייק את ההסברה ואת האכיפה שלה בקרב התושבים: פיילוט שנעשה שיפר את הפרדת הפסולת, וטעויות המיון של התושבים הופחתו מ- 50% ל- 20%.

דיו מעגלי
גישת אפס פסולת הגיעה לתחום הדיו והטונר: חברה צרפתית עושה מהלך טריוויאלי, אך ראשון מסוגו, בתחום מיחזור מכלי הדיו והטונר. היא אוספת מכליות דיו, מחסניות וראשי דיו וטונר וממיינת אותם: מכלים תקינים ממולאים בדיו וטונר מחדש ונמכרים און-ליין; ומכלים שאינם תקינים היא מפרידה לפי חומרים, גורסת ומוכרת אותם כחומרי גלם.

מפלסטיק מעורב לנפטא
מה עושים עם פלסטיק מעורב שבדרך כלל אף אחד לא רוצה? יש מי שמטמין או משיב אותו לאנרגיה ויש מי שהופך אותו לזהב נוזלי. סטארטאפ בשלבי פיתוח הציג כיצד ניתן לייצר תזקיק נפט שיחזור וישמש את תעשיית הפלסטיק: מהנפטא המזוקק ניתן לייצר פלסטיק ראשוני ואיכותי (בניגוד לפלסטיק ממוחזר), שישוב למעגל הייצור.

מיון רובוטי של פסולת
אחד האתגרים הכי משמעותיים במיון פסולת הוא גיוס עובדים והכשרתם. זרוע רובוטית חדשה מציעה פתרון חכם ומהיר למיון ידני של פסולת, והיא מתגאה בהספק גדול פי שניים מאשר עובדים אנושיים. ניתן להגדיר לזרוע את החומר שאותו היא צריכה למיין, אפילו הפרדה בין סוגים שונים של פלסטיק, וכאשר היא מזהה אותו  – היא שואבת אותו מהמסוע של הפסולת ומניחה אותו במיכל ייעודי. קו המיון הרובוטי יכול להחליף עובדי מיון או עובדי בקרת איכות, ובקרוב היקף השימוש בפתרונות הרובוטיים בעולם צפוי לגדול.

המטרה: טיפול בפסולת אורגנית והקטנת הזרם השארייתי
הפתרונות והחידושים שהוצגו בתערוכה מוכוונים למדיניות העולמית של שאיפה לאפס פסולת להטמנה. הם משרתים את הצרכים שנובעים מהרעיון באמצעות עזרים שמסייעים לצלוח קשיים טכניים וטכנולוגיים, במטרה לייצר הפרדה טובה יותר במקור, לנצל ככל הניתן את הפסולת ולהקטין את הזרם השארייתי.

אתגר מרכזי בניהול וטיפול בפסולת עירונית הוא הפסולת האורגנית, אשר מהווה כ- 40% מכלל הפסולת, וכשהיא מגיעה למטמנה היא מייצרת גזי חממה ומטרדים רבים. הפרדה שלה לפח החום דורשת שנים רבות של הסתגלות מצד התושבים ומעקב מצד הרשויות, והניסיון של ישראל בתחום זה עד כה לא עלה יפה.

ייצור פחים ייעודיים ועמידים שיכולים לשאת בעומס, לצד פתרונות טכנולוגיים לבקרה על איכות ההפרדה, במקביל ליצירת פתרונות קצה של אתרי פסולת לתוצרים המופרדים, תשתית מתאימה ופינוי תכוף – יביאו בשורה פרקטית וישימה למניעת הגעת הפסולת האורגנית למטמנה.

נהוג לחשוב שבעיות ההצפה שמתגלות כל חורף בערי ישראל הן בעיקר תוצאה של בעיות תחזוקה. נכון שהתחזוקה היא נושא שיש לתת עליו את הדעת, אך מעבר לו קיימת גם בעיה תכנונית. מאמר זה בא להציג את הבעיה התכנונית בישראל, לעומת מה שקורה בעולם ואיך ניתן לפתור אותה.

מערכות ניקוז אמורות להיות מתוכננות עבור אירועי קיצון בעלי תקופת חזרה מוגדרת. על פי תמ”א 34/ב/3, תקופת החזרה להצפת בתים אמורה להיות 100 שנה, לכל הפחות. נשאלת השאלה מהו הנֶגֶר (נגר הוא הזרימה על פני הקרקע כתוצאה מגשם) הנגרם מאירוע גשם של 1 ל-100?

מכיוון שכמעט ואין מדידות של נגר עירוני, יש לחשב את הנגר מתוך הגשם, אך כאן צצות שתי בעיות חדשות:
א. מהו אירוע גשם של 1 ל- 100?
ב. איך מחשבים את הנגר מתוך הגשם?

מה קורה בעולם?
לפני שנסביר את הליקויים בתהליך התכנון בישראל, יש להבין מה קורה בעולם המערבי, שם ישנן תקנות ברורות לפתרון שתי בעיות אלה. לגבי הגשם, המדינות מפרסמות חישובי עוצמות גשם להסתברויות שונות. באתר השירות המטאורולוגי האמריקאי לדוגמא, ישנו בסיס נתונים של עוצמות הגשם בכל ארה”ב. ניתן אף לחפש את הנתונים לפי קואורדינטות או כתובת. כך המתכנן יודע מהי עוצמת הגשם לפיה עליו לעבוד בכל פרויקט ובכל מיקום במרחב. יתרה מכך המתכנן מחויב לעבוד לפי עוצמות אלה וכך הרגולטור יודע לפי מה נעשה התכנון.

לאחר שנקבעה עוצמת הגשם הרלוונטית, יש לחשב את הנגר, שלפיו תתוכנן מערכת הניקוז. ישנן מספר שיטות לחישוב הנגר, הפשוטה ביותר מכונה “השיטה הרציונאלית”. מדובר בנוסחה פשוטה ביותר בה כל מה שנדרש הוא עוצמת הגשם, השטח הרלוונטי ומקדם כלשהו שנקבע על בסיס טבלאות מהספרות וניסיונו של המתכנן. יתרונה של השיטה הוא בפשטותה ועד לפני כמה עשורים, טרם מהפיכת המחשוב, הייתה השיטה המקובלת בעולם. עם זאת, יש לשיטה הרציונאלית חסרונות מקצועיים רבים, עד כדי כך שכיום ברוב המדינות המתקדמות היא אסורה בשימוש עבור שטחים הגדולים מ-350 דונם (ראו למשל טבלה 6-1 בהנחיות של מדינת קולורדו). עבור פרויקטים קטנים, בגודל של מגרש, עדיין מקובל להשתמש בה. באזורים בסדר הגודל של שכונה ומעלה, ההנחיות מחייבות להשתמש במודל פיזיקלי ממוחשב (הסבר להלן).

מה קורה בישראל?
המצב התכנוני בישראל שונה לחלוטין מהמקובל (והמחויב) בעולם. תמ”א 34/ב/3 קובעת שכל תב”ע (תכנית בניין עיר) תלווה בנספח ניקוז. עם זאת, אין בישראל פרסום רשמי של עוצמות גשם ואין הנחיות לגבי דרך חישוב הנגר. אמנם מספר גופים כגון חברת נתיבי ישראל, או חלק מהעיריות פרסמו הנחיות משלהן בנושא, אבל אלה אינן הנחיות רשמיות ומחייבות של מדינת ישראל.
לפיכך, כל מתכנן רשאי לבחור את עוצמות הגשם ושיטות החישוב בהן הוא יעבוד. בהקשר זה חשוב להבין שלכל פרויקט בינוי יש יזם (פרטי, מוסדי, או אפילו המדינה), שעניינו הוא לקבל היתר בניה בהשקעה מינימאלית של זמן וכסף. היזם לוחץ את המתכנן לתוצר בזמן מינימאלי והתוצאה במקרים רבים היא נספח ניקוז שמשתמש בעוצמות גשם לא עדכניות או כלל לא רלוונטיות. הניקוז באחת מהשכונות בקריות למשל, תוכנן ע”פ אירוע גשם אחד משנת 1998 בזיכרון יעקב (אירוע, שמלבד היותו לא קשור לקריות, גם לא נמדד כראוי, כי בעת האירוע לא היה מד גשם רציף באזור). למה? כנראה שזה מה שהיה זמין למתכנן בקלות מפרויקט קודם. במקרים כאלו כמובן משתמשים גם בשיטה הרציונאלית לחישוב הנגר, בין אם מתאימה ובין אם לאו, כיוון שהיא הפשוטה והזולה ביותר.

אתם וודאי שואלים איך תכנית כזאת עוברת ברשויות. מחקר שנעשה באחרונה בירושלים גילה שרוב נספחי הניקוז שהוגשו, כלל לא נבדקו. זהו המצב השכיח בישראל ורוב הרשויות לא בודקות את נספחי ותכניות הניקוז שמוגשות להן. הסיבה היא לרוב מחסור בכוח אדם מקצועי, שיכול לבדוק תכניות כאלה. הועדות המקומיות לרוב מתייחסות לנספח הניקוז רק ברמה של הוגש/לא הוגש. היזמים והמתכננים יודעים שהם צריכים להגיש נספח ניקוז, אבל גם יודעים שלרוב הוא לא ייבדק ובהתאם גם היחס שלהם לנושא.

עד עתה דיברנו על תכניות בינוי של פרויקטים ספציפיים, אולם השילוש הלא קדוש של מחסור בכוח אדם מקצועי, השקעה מינימאלית והיעדר הנחיות מחייבות; מחמיר שבעתיים ברמה העירונית. כל עירייה מחויבת שתהיה לה תכנית אב לניקוז עבור התשתיות העירוניות. גם כאן, אין הנחיות לגבי מה ואיך צריך להיות בתכנית זו. רובן ככולן של התכניות העירוניות כיום, חושב באמצעות השיטה הרציונאלית וזאת למרות ששיטה זו אסורה בעולם לשטחים הגדולים מ-350 דונם. כלומר, מערכות הניקוז העירוניות מתוכננות ברמה גבוהה של אי וודאות, הן מבחינת נתוני הבסיס והן מבחינת שיטות החישוב. את התוצאה העגומה אנחנו חווים בכל חורף.

המתכנן הזהיר, שיודע שהוא לא יודע (ונמצא בפרויקט המוגבל בזמן וכסף), ייקח מקדמי ביטחון גבוהים, אבל גם זו בעיה. מקדמי ביטחון גבוהים משמעותם תשתיות גדולות יותר. תשתיות הניקוז הן ממילא התשתיות העירוניות היקרות ביותר. ההשקעה הנדרשת בניקוז בעיר בינונית כמו חדרה למשל, מוערכת בכמיליארד שקל. מקדמי ביטחון גבוהים מידי, מובילים לכך שפרויקטים פשוט אינם מתבצעים.

ישנן ערים, חלקן מהגדולות והמבוססות בארץ, שהמדיניות הלא מוצהרת שלהן היא שעדיף להתמודד עם הצפות מידי פעם ולא להשקיע בניקוז כי זה לא כלכלי (תושבי אותן ערים, שרואים רחובות שלמים ללא תשתיות ניקוז, יכולים לנחש באילו ערים מדובר). בעיר חוף דרומית בישראל, בה מתרחשות מידי חורף הצפות של שכונות מגורים חדשות יחסית (משנות ה-90), התראיין מנכ”ל העירייה לאחר אחת ההצפות וציין כי הבעיה ידועה לעירייה והיא נערכה מבעוד מועד על מנת לצמצם את משך ההצפה. כלומר, במקום להקים תשתיות למניעת ההצפה, מנסים לטפל בתוצאותיה. לכן חשוב להשקיע בתכנון נכון לשם צמצום אי הוודאות, שימנע תכנון חסר שגורם להצפות מצד אחד ותכנון יתר שגורם לכך שפרויקטים לא יתבצעו מצד שני.

מודל גשם-נגר פיזיקאלי
הסוכנות הסביבתית האמריקאית (US EPA) זיהתה בעיה זו כבר לפני 20 שנה ופיתחה מודל ממוחשב פיזיקלי לגשם-נגר בשם SWMM. מודל זה מהווה סטנדרט בעולם כבר מעל 15 שנה ורוב המדינות מחייבות שימוש בו. המודל עצמו הוא חינמי אך דורש כח אדם מיומן להפעילו ומידע רב יותר מאשר השיטה הרציונאלית.

מודל גשם-נגר פיזיקאלי דורש נתונים רבים יותר ביחס לשיטה הרציונאלית הפשוטה והקלה ליישום, אולם היקף הנתונים הדרושים אינו משהו שאינו בר השגה. נדרש אפיון טוב של השטח מבחינת שיפוע, מקדם חיכוך, מקדם חידור וכו’. מערכות הניקוז מאופיינות בקוטרי הצינורות, צורתם, אורכם, החומר ממנו הם בנויים, השיפועים, תכונות הקולטנים ושוחות הבקרה. ברשויות רבות נתונים אלה קיימים במערכות המידע הגאוגרפיות. כך ניתן לבנות מודל פיזיקאלי, הכולל חישובים הידראוליים ומאפשר גם חישוב של מהירויות זרימה, מפלסים ועומסי מזהמים, ברמת דיוק המתאימה לתכנון הנדסי.

האיור מציג דוגמה למידול של שכונת מגורים, עם תמונת מצב רגעית של היווצרות הנגר, באירוע גשם מסוים בהתייחס ל:
• תתי-אגנים (השטחים המקווקווים באדום, מציינים את עוצמת הגשם)
• צמתים/שוחות בקרה (הנקודות האדומות מציינות את עומק המים)
• צינורות/תעלות (הקווים שבין הנקודות שצבעיהן מציינים את הספיקה)

חתך האורך שבאיור מראה את המצב בצינור הימני וניתן לראות שהמים בשוחות 2,3 מגיעים לפני הקרקע ומציפים את הרחוב.

באזורים עירוניים בעולם, מודלים כאלה משמשים ככלי תכנון הנדסי למערכות ניקוז, תכנון אמצעים לאגירת מים ומיתון שיטפונות, מציאת בעיות במערכות משולבות של ניקוז ושפכים, תכנון של השפעת גשם על מערכת הביוב, חיזוי שיטפונות ברחובות והערכת עומס המזהמים הצפוי מנגר עילי עירוני. המודל יכול להריץ תרחישים רבים ולתת מענה למקבלי החלטות על סיכוי-סיכון בהשקעות במערכות הנגר בעיר. מודל ה-SWMM אמנם חינמי ומהווה סטנדרט בעולם, אך בארץ כמעט ולא נעשה בו שימוש, עקב חוסר בידע מקצועי ורצון לחסוך בעלויות תכנון, הן מצד היזמים והן מצד העיריות.
פתרון הבעיה בישראל
מינהל התכנון יצא באחרונה ביוזמה לכתיבת הנחיות חדשות לניהול נגר עירוני בישראל (גילוי נאות, כותב שורות אלה נמנה על צוות העבודה שכותב את ההנחיות). הנחיות אלה צפויות להקיף את שלל הבעיות בתחום (שרק חלקן תואר כאן) החל מנתוני הבסיס של הגשם, דרך שיטות חישוב הנגר ועד דרכים לניהול חכם של הנגר (למשל, איגום והחדרה במקום תיעול). עם זאת, ייקח זמן עד שיושלמו ההנחיות החדשות וייכנסו לתוקף. ייקח יותר זמן עד שהדבר יבוא לידי ביטוי בשטח, שכן כשל תכנוני שנמשך עשרות שנים לא יתוקן במחי יד.

טוב יעשו העיריות אם לא יחכו להנחיות החדשות וידרשו מיזמתן, הן מהמתכננים שעובדים עבורן ישירות והן מהיזמים הבונים בתחומן, תכנון מוקפד יותר המשתמש בנתונים ושיטות עדכניים המקובלים בעולם.

מדי שנה נוצרים בישראל כ- 5.5 מיליון טונות של פסולת עירונית ומסחרית, ולמרות המודעות למיחזור ושימוש חוזר, כ-80% מהפסולת בארץ עדיין מוטמנים באדמה, תוך שהם מזהמים את הקרקעות ואת מי התהום.

לפני שנתיים הכריז המשרד להגנת הסביבה על אסטרטגיית “אפס פסולת”, אשר שמה לה למטרה הטמנת 20% בלבד מהפסולת הביתית והגושית (שמפונה מהמדרכה באמצעות מנוף) בשנת 2030. אפס פסולת הוא אמנם מונח אוטופי, אך הוא מסמל את החתירה המתמשכת לכיוון היעד של אפס פסולת להטמנה. השם השאפתני בעל הגישה והחזון ההוליסטיים, מתכתב עם תהליכים דומים שקורים בעולם בשני העשורים האחרונים: ממשלות ורשויות מקומיות בעולם אימצו את המדיניות הזו ממניעים סביבתיים של התחממות גלובלית וניצול יתר של משאבי כדור הארץ.

איך מפחיתים פסולת?
כדי להפחית את הפסולת צריך קודם כל להכיר אותה היטב: להבין מהן הבעיות העיקריות איתן מתמודדים התושבים, מהם הזרמים (סוגי הפסולת) שעליהם אפשר להשפיע בצורה יותר טובה ומהם המאפיינים של השכונות שונות. כאשר מחברים את ההיכרות עם הפסולת להיכרות עם האוכלוסייה, אפשר לדעת היכן נקודת ההתחלה ולסמן את היעד אליו רוצים להגיע. לכן, כדי לנהל את הפסולת בצורה טובה, רשויות מתחילות במהלכים מקדימים של היכרות יסודית עם הפסולת שמיוצרת בשטחן. הן עורכות סקרי פסולת מעמיקים להבנת כמות והרכב הפסולת כתלות בימות השבוע, עונת השנה וחגים; מנתחות את האזורים והמחוזות שלהן; ועוקבות אחר המגמות המשתנות לאורך תקופה, כמו בעקבות הקורונה לדוגמה, ששינתה את הרגלי הצריכה.

לצד היבטים סביבתיים שהולידו את אסטרטגיית אפס פסולת, מתגברת גם מצוקת משאבים. המתכות מתייקרות, אפילו הפלסטיק הממוחזר כבר עולה יותר כסף והמחירים של חומרי הגלם מאמירים בגלל שינויי מדיניות באירופה. השילוב של מחסור במשאבים מצד אחד ואפשרויות המיחזור והשימוש החוזר מצד שני, מעלה את הביקושים גם לחומרים שכבר נזרקו. התוצאה: חיזוק החלופות המועדפות בהיררכיית הטיפול בפסולת.

אותה היררכיה, הקרויה גם פירמידת הטיפול בפסולת, מדרגת את אפשרויות הטיפול בפסולת לפי הטיפול העדיף מבחינה סביבתית, כאשר השאיפה היא לנקוט באמצעים הממוקמים כמה שיותר גבוה בפירמידה:

1. הפחתה במקור – מה שאפשר להפחית את צריכתו כדי לא לייצר
2. מה שאפשר לעשות בו שימוש חוזר
3. מיחזור
4. השבה לאנרגיה – שריפת הפסולת לייצור חום או חשמל
5. הטמנה

השראה מהעולם (ועוד דוגמה כחול-לבן)

כדי להגיע למצב של אפס פסולת, לא מספיקה פעולה אחת, וערים שונות בעולם יצרו לעצמן מגוון של טקטיקות לעמידה ביעדי מדיניות אפס פסולת.

במינכן ובברלין שבגרמניה, לדוגמה, תושבי הערים נדרשים להפריד את האשפה לזרמים בבית וברחוב, ואם הפסולת אינה מופרדת לפי סוג – הם משלמים קנס על השלכת פסולת לפח הלא נכון. בנוסף, הקימו העיריות מרכזי מיחזור מאוישים לפסולת גושית, בהם העירייה מחליטה מה ראוי להימכר שוב. חפצים ורהיטים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר מגיעים למרכזי קניות יעודיים על מנת לאפשר לאוכלוסייה לרכוש מוצרי יד שנייה.

עיריית פריז יצאה למהלך משולב בן 4 פעולות: קומפוסטציה ביתית, שימוש חוזר בטקסטיל וציוד ביתי, עידוד רכישת מארזים גדולים כדי לחסוך באריזות קטנות וכן עידוד שימוש בכלי אוכל רב־פעמיים ובשקיות רב־פעמיות. בעיר רובה שבצרפת, כ-70% ממשקי הבית הפחיתו בחצי את שיעור הפסולת בתוך שנה (!) באמצעות תוכניות הסברה בבתי ספר, תמיכה בקומפוסטציה ביתית, צמצום בזבוז מזון, יוזמות בבתי עסק מקומיים ורכש ירוק במועצה המקומית.

במחוז לובליאנה שבסלובניה, העיר הבירה יחד עם 11 רשויות מקומיות שבסביבתה הצליחו להביא לירידה של 95% בהטמנת פסולת תוך 14 שנה. הם עשו זאת באמצעות הפרדת פחים והצבת פחים טמונים ומונגשים ברחוב, לצד טקטיקת ‘דלת לדלת’ – חברות פינוי אשפה שמגיעות לפתח הבניין בתדירות של אחת לשבוע כדי להקל על התושבים להפריד ולמסור את הפסולת למיחזור. בנוסף, הם הפעילו נקודת איסוף ניידת, שהיא פתרון מצוין למרכזי ערים, משום שהיא לא תופסת שטח קבוע במרחב הציבורי. כיום 68% מהפסולת בלובליאנה מופרדים במקור.

במועצה האזורית קפנורי שממערב לפירנצה שבאיטליה, קהילה המונה 48,000 תושבים הצליחה לעשות שינוי משמעותי בדפוסי הצריכה ובהרגלי ייצור הפסולת שלה. המועצה הקימה את מרכז המחקר לפסולת הראשון באירופה, בנתה מרכזי מיחזור ויצאה במהלך רחב היקף מול רשתות השיווק למכירת קטניות, מוצרי מזון יבשים ומוצרי ניקוי וכביסה בתפזורת, שאפשר למלא אותם במיכלים רב־פעמיים שהתושבים מביאים איתם. לצד כל אלה, היא עודדה שימוש חוזר בטקסטיל ובציוד באמצעות סדנאות תיקון לבגדים שנפרמו וחנויות יד שנייה, בהן משמישים את המוצרים ומוכרים אותם לקהילה במחיר מופחת. פעולות אלה הצליחו להוביל להפחתה של כ- 40% בכמות הפסולת בתוך עשר שנים, ללא כל שינוי במנגנוני הפינוי של הרשות. כיום כ- 82% מהפסולת מופרדת במקור, לעומת 0% לפני תחילת התוכנית בשנת 2004.

ויש גם גאווה ישראלית: מרכז קיפוד ביוזמת עיריית כפר סבא מפעיל ‘קפה תיקון’ אליו מביאים התושבים מכשירי חשמל, רהיטים, תיקים וכל מה שצריך תיקון. המתנדבות והמתנדבים מחזירים אותם לחיים, ומלמדים שמה שנשבר לא חייב להיזרק. המקום מפעיל גם את ‘השיתופייה’ – מרכז השאלות במתכונת של ספרייה, ממנו ניתן לשאול מוצרים שאינם בשימוש תדיר (כמו ציוד לקמפינג וכלי עבודה), כדי להפחית את הצריכה.

ומה יכולות לעשות העיריות בישראל?
מהדוגמאות הירוקות בעולם אפשר ללמוד שיישום אסטרטגיית אפס פסולת לא מחייב שינויי רגולציה. אפשר לבצע אותו ב- 3 צעדים מרכזיים:

1. מחקר. עריכת סקר פסולת להיכרות מעמיקה עם הבעיות, הזרמים והמאפיינים של הפסולת המיוצרת בשטח הרשות.

2. מפת דרכים. החלטה על יעדים ובניית תוכנית טקטית המשלבת כמה פעולות יחד.

3. הקפדה על ארבע אבני דרך שמביאות להצלחה:
– שיפור תשתיות שיוצרות את הגשר שבין הכוונה לעשות לבין העשייה בפועל.
– העלאת מודעות: תוכניות הסברה לתושבים על החשיבות של צמצום הפסולת והתרומה לסביבה.
– שיפור שירות: יצירת הסכמים והתקשרויות לפינוי האשפה והגברת היקף הפרדת הפסולת.
– מתן דוגמה אישית של הרשות, מהפרדת פסולת ושימוש רב-פעמי ועד מעבר לרכש ירוק.

העלאת המודעות ויצירת הזדמנויות ל’אפס פסולת’ ברשות יכולות לרתום את התושבים לצמצום הפסולת ולשיפור איכות הסביבה. לפעמים אין צורך בתקציבים מיוחדים, אלא בהנגשה לציבור ועידוד יוזמות מקומיות דוגמת חנויות יד שנייה, מרכזי השאלת ציוד, סדנאות לתיקון ומעל לכול: רצון להצליח.

הרשויות המקומיות לא יודעות מה באמת אנחנו נושמים, ומטפלות במטרדים סביבתיים רק בעקבות תלונות תושבים. אבל יש דרך למנוע את המפגעים ולטפל בבעיה בזמן אמת. הפתרון (הטכנולוגי, כמובן) טמון במערכת חכמה, חיישנים רגישים ודאטה ששווה זהב

אין רשות מקומית שלא מתמודדת עם תלונות תושבים על ענני ריח וזיהום אוויר שמגיעים ממפעלים, מפסולת וביוב שלא מטופלים כראוי, משריפות, ממתקנים לטיהור שפכים, מתעשייה כימית וממה לא. "אנחנו נאלצים לגור עם חלונות סגורים, יש לנו סחרחורות וצריבה בעיניים, ולא תלינו כביסה בחוץ כבר שנים", אומרים תושבים על המציאות היומיומית. אך לעיתים קרובות קשה לאתר את המקור המדויק של הריח או לבודד את הגורם למפגע, וגם אופי הריחות, שאינם קבועים ורציפים, אלא מגיעים בגלים – מקשה על הטיפול ועל מציאת הפתרון. סוגיית איתור מקור הריח עולה מחדש בכל פעם שהתושבים מתעוררים לריחות חזקים, וכל גוף באזור מתנער מאחריות, טוען שהמטרד לא מגיע ממנו ותולה את האשמה בגורם פוטנציאלי אחר.

"מן הראוי שהעירייה תשים גלאים ומערכות איתור באזור כדי לדעת מהיכן מגיע המטרד וכדי להבטיח לתושבים שהנושא נבדק ומפוקח", אומר חגי קוצר, מנכ"ל חברת ההנדסה והייעוץ הסביבתי DHV MED. "הרשות המקומית צריכה לדעת האם הענן מגיע ממכון לטיהור שפכים, ממפעל כימי או אולי בכלל משדה פתוח ליד העיר שמפזרים בו זבל. לאותם גורמים מזהמים אין אינטרס לבדוק את עצמם ואין גם רגולציה שמחייבת אותם לעשות זאת, ולכן זה תפקיד העירייה לדאוג לתושביה".

מהיכן מגיע עיקר זיהום האוויר? לא ממה שאתם חושבים
לפי הערכות, כ- 2500 ישראלים מתים מדי שנה מזיהום אוויר. איכות האוויר במדינת ישראל אמנם מושפעת מאכיפה משמעותית ומרגולציה שהחלו לפני כ־ 15 שנה, אך על אף שאיכות האוויר השתפרה – ישראל עדיין סובלת מזיהום אוויר גבוה. אם חשבתם שמפעלים, ארובות ותחנות כוח אחראים לזיהום הגבוה, בטח תהיו מופתעים לקרוא שדו"ח מבקר המדינה קבע לאחרונה שעיקר החריגות בשיעורי זיהום האוויר בערים הגדולות נובע מפעילות תחבורתית, ושבישראל יותר מ-90 אחוז מהתחבורה מונעת בתוצרי נפט מזהמים.

קוצר: "בניגוד לארובות הגבוהות במפעלים ובתחנות הכוח, החלקיקים המזהמים מכלי הרכב נפלטים בגובה שלנו. הפליטות מגיעות לאף של הולכי רגל, ילדים, לבתי קפה וחנויות. אנשים חושבים שאם הם לא גרים באזור חיפה או אשדוד, אין להם זיהום אוויר בעיר, אך כולם חשופים לזיהום במרכזי הערים".

איך יודעים מה איכות האוויר שאנחנו נושמים?
"התושבים היום לא יודעים מה קורה בעיר שלהם מבחינת זיהום האוויר ואיכות האוויר. והאמת היא שגם לרשויות עצמן חסר מידע. הן חייבות למדוד, לדגום ולנטר את איכות האוויר בעיר באופן שוטף, ולאמץ פתרונות של ניטור לוקאלי. העולם היום הולך לעבר מידע, מצלמות ופתרונות טכנולוגיים, וכחלק מהמהלך הזה מקבלי ההחלטות בעיר צריכים לדעת מה קורה בכל פינה בעיר. כמו שבעירייה יודעים מהם עומסי התנועה בעיר ומקבלים דיווחים בזמן אמת על אירועים חריגים כדי לשלוח את הפיקוח העירוני, כך הם צריכים לדעת גם מה איכות האוויר ומצב זיהום האוויר. התושבים מצפים מראשי הערים לדעת לשלוט באיכות האוויר שהם נושמים".

בעוד שלזיהום אוויר יש תקנים ועמידה בערכים שנקבעו בחוק, על מטרדי ריח אין רגולציה כלל. במקרים רבים, מפגע ריח מעיד גם על זיהום אוויר שמלווה בריכוזים גבוהים של חומרים רעילים. המשרד להגנת הסביבה מציב תחנות ניטור אזוריות ברחבי הארץ שדוגמות את האוויר, וכך הוא מקבל תמונה מרחבית על זיהום האוויר בישראל, אבל מסתבר שזה ממש לא מספיק.
"הרשת הארצית נועדה לפקח על עמידה בתקנות איכות אוויר, ואינה מנטרת ריח ואבק שנישאים באוויר", מסבירה ורדינה היבנר, ראש תחום איכות אוויר של מערכת SAFE AIR. "אבל בעידן טכנולוגי וחכם כמו היום אנחנו רוצים לראות את איכות האוויר ברמת המיקרו. מערכת ניטור לוקאלית מאפשרת להגדיל ולצופף את הרשת, ולא להסתפק רק בנקודות מייצגות".

כולם גרים ליד תחנות שאיבה או מתקני שפכים
בשנים האחרונות הולך וגדל המרקם העירוני בישראל, ושטחי המגורים החדשים מתקרבים לשדות חקלאיים, למט"שים (מתקני טיהור שפכים) ולאזורי תעשייה. כל אלה, שנבנו בשעתו רחוק משכונות העיר, כבר נמצאים ממש מעבר לגדר. אחת ההשלכות של הבנייה המואצת שמתפרסת לשטחים חדשים היא החשיפה לזיהום אוויר וריחות לא רצויים בחצר האחורית של כל רשות מקומית כמעט. בקרוב אף ייבנה מתקן חדש לטיפול בשפכים בגוש־דן, השטח העירוני וריכוז האוכלוסייה הגדול בישראל.

קוצר: "הערים שגדלות ומתפתחות לכיוון מט"ש חייבות להציב סביבו כבר היום מערכות לניטור ריח. הן צריכות להבין את אופי המפגע ואת ההשלכות, כדי שבבוא היום כשהבתים יהיה ממש קרובים – ידעו מה הבעיות איתן צריך להתמודד".

אבל ישנם ריחות ביוב ושפכים שמורגשים בתוך מרכזי הערים גם היכן שאין מט"שים.
קוצר: "צריך לזכור שרוב השפכים מגיעים למט"ש מתחנות שאיבה שמהן סונקים את השפכים, ואין עיר כמעט שאין בה תחנות שכאלה. תחנות השאיבה שנמצאות בתוך השכונות, כמו זו שליד השעון ביפו, בכיכר הלוחמים בחולון או ליד גן ילדים באשדוד, לדוגמה, הן מטרד ריח בפני עצמן. הצבת מערכות ניטור ליד תחנות השאיבה יתנו מידע על עוצמת הריח ועל נוכחות מימן גופרתי. כאשר יש מדידה רציפה ורואים עליות בריכוז הריח, אפשר להתריע בפני תאגיד המים והביוב שישנה בעיה והוא צריך לטפל בה".

ומה עשו בעיריות ובתאגידי הביוב עד כה?
היבנר: "מוזר ככל שיישמע, עד היום הבקרה על התקלות נעשית באמצעות תלונות התושבים. אבל גם בדיקה נקודתית שנעשית בעקבות התלונות אינה תמיד מדויקת, כי ריח מושפע מאקלים ומכיוון הרוח. רק מדידה וניטור רציפים יכולים לשמש כאמצעי לפיקוח ולביקורת על התאגיד לטפל במפגע".

"המפגעים הסביבתיים בעיר לא מסתכמים רק בתחבורה או בתחנות שאיבה", מבהירה היבנר. "רשויות שנמצאות בתנופת בנייה בעקבות התחדשות עירונית ופיתוח תשתיות לא מנטרות את איכות האוויר באתרי הבנייה, ואף אחד לא יודע מה איכות האוויר שהשכנים נושמים. כיום הרשות מטפלת רק במקרים שחורגים מערכי איכות האוויר שבחוק, ולא במה שפוגע באיכות החיים של השכנים. צריך לתת פתרונות ממוקדים למקומות ספציפיים שיש בהם בעיית זיהום אוויר".

הטכנולוגיה בשירות הרשויות
הצורך בניטור אוויר מקומי ומדויק הביא לפיתוח מערכת טכנולוגית עם חיישנים רגישים שמציגה בזמן אמת תמונת מצב מלאה של איכות האוויר. המערכת מנטרת זיהום אוויר, אבק, רעש, חום ופרמטרים מטאורולוגיים נוספים, קוראת נתונים משלל מערכות אחרות (כולל מערכות הניטור של המשרד להגנת הסביבה), ואף מבצעת אינטגרציה ביניהן.

היבנר: "באמצעות פיזור מערכת SAFE AIR בעיר ומדידת מזהמים וכן מאפיינים מטאורולוגיים – כל רשות יכולה לזהות אתרי "hot spot" פוטנציאליים בעייתיים בקלות ולמצוא להם פתרונות תכנוניים. אבל הדרך לפתרון מתחילה בפריסת חיישנים שיאספו דאטה, יפיקו נתונים ויתנו לרשויות את המידע".

מה הערך המוסף של המערכת, חוץ מהדאטה?
היבנר: "זהו כלי בידי הרגולטור או הרשות המקומית המפקחת. אם ניקח לדוגמה את מטרדי הריח, יכול להיות שהמזהם עצמו אינו חורג מערכי איכות אוויר, אבל הסף לריח הוא הרבה יותר נמוך, כך שגם אם זיהום האוויר עומד בתקן, עדיין ייווצר מפגע ריח. בזכות המערכת ניתן גם לדעת באיזה ריכוז נוצר הריח, ולא להסתפק רק בעמידה בתקנים או לא".

קוצר: "המערכת הזו היא העיניים של הרשות ואפשר להשתמש בה ככלי פיקוח כדי למקסם את המשאבים העומדים בפני העירייה. היתרון שלה הוא בבניית רשת צפופה שנותנת תמונת מצב נקודתית בזמן אמת, ומאפשרת לעירייה להקצות ולהפנות משאבים לפי הצרכים העירוניים שלה".

היבנר: "לדוגמה, אם מישהו שפך פסולת בניין ממנה עולה ענן אבק – המערכת תזהה את הזיהום ברמה המקומית ותמדוד אותו, מה שקשה לראות בניטור הארצי המרחבי. כך אפשר לקבל תמונה אונליין על מה שקורה בשטח ולנתב את המשאבים הקיימים של הרשות בצורה יותר חכמה למקומות שבאמת צריך אותם. באופן זה אפשר לשלוח את כוחות הפיקוח והסיוע העירוניים להיכן שצריך בדיוק, ולא לפזר אותם על כל פני העיר בהיעדר מידע מבוסס נתונים".

"אני מבין מדוע הרשויות הסתפקו במערכת הניטור הארצית עד עכשיו", אומר קוצר. "המערכות האחרות הקיימות בשוק הן הרבה יותר גדולות, מסורבלות ויקרות, ורוב הרשויות לא יכולות להרשות לעצמן יותר ממערכת אחת כזו בכל העיר. אבל כיום ניתן לפרוס רשת שלמה של מערכות ניטור באותה עלות, לטפל בבעיה עוד לפני שמגיעות התלונות ולהפוך את התושבים למרוצים ובריאים הרבה יותר".