מקומי, מעגלי וירוק: זה לא טרנד, זו קיימות

כשהסכמי סחר בינלאומיים מייצרים פעילות כלכלית מזהמת מצד אחד, אבל גם שיתופי פעולה והפצת טכנולוגיות ירוקות מצד שני, נשאלת השאלה מה עדיף: עולם גלובלי או מקומי?

השפעות משבר האקלים על הכלכלה ועל היציבות העולמית מדוברות כבר מזה כשני עשורים, והינה הגיע השיח על דה־גלובליזציה שמנסה למצוא את האיזון בין היתרונות של קשרים גלובליים לבין הצורך הדחוף בפתרונות ברי־קיימא לבעיות סביבתיות בקנה מידה מקומי ובינלאומי.

להשלכות המגמה הזו על הסביבה והכלכלה יש השפעה על יציבותן של מדינות; על מצבן הפיננסי, על התוצר המקומי הגולמי, על שיעורי הצמיחה ועל תקציב המדינה. ככלל, משבר האקלים הוא אחד האיומים המשמעותיים ביותר בעשורים הבאים, והגלובליזציה חוצת המדינות והיבשות לא הצליחה לסייע בכינון לתוכנית בינלאומית למאבק במשבר. דווקא ברמה הלאומית של מדינות בודדות או גושי מסחר (דוגמת האיחוד האירופי) נולדה שורת תוכניות לעידוד השקעה בפרויקטים וטכנולוגיות הנלחמים בשינויי האקלים, מה שמדגיש את חשיבות הפריזמה המקומית.

שינוי תפיסתי והשקעות תקציביות

יש הרואים בגלובליזציה את האשמה בכישלון לבלימת ההתחממות הגלובלית וצמצום פליטת גז חממה. האצת הפעילות הכלכלית המזהמת שנולדה מהסכמי סחר בינלאומיים הפכה את העולם לשוק חופשי עצום בגודלו בתנאי תחרות, שעודד צריכה מוגברת וייצור תעשייתי נמרץ שהביאו לכמויות פסולת אדירות. הצמיחה הגלובלית הגבירה את הפליטות ואת ניצול משאבי כדור הארץ, ודווקא צמצום תהליכי האינטגרציה העולמית הוא המענה לו חיכו פעילי אקלים. הוא מתמקד בפתרונות מקומיים ובשימור משאבים, מפחית את התלות בסחר הגלובלי, מחזק את הייצור הפנימי ויותר מכל: מקדם את הרגולציה הסביבתית, משום שהייצור במדינות מערביות פועל תחת מדיניות ופיקוח ממשלתיים.

דה-גלובליזציה אינה רק תעשייה ושרשראות אספקה, אלא פוגשת את הצרכנים בעוד היבטים בחיים, מפוליטיקה ועד שוק העבודה. בתחומי הסביבה, היא מעודדת פיתוח מקורות אנרגיה ירוקה ברמה האזורית, ללא תלות במקורות גלובליים, ומובילה צריכה של מזונות עונתיים וטריים “מהשדה לצלחת” (Farm-to-table). תוצרת מקומית עם חיבור ישיר בין הצרכן לבין החקלאים והמגדלים של המזון, תוך תמיכה בכלכלה המקומית והפחתת טביעת הרגל הפחמנית. היא מדברת גם על כלכלה מעגלית, שבה קל יותר ליישם מודלים של מיחזור, שימוש חוזר ותיקון מוצרים ברמה המקומית והלאומית; וכן על אחריות ושקיפות, כי לצרכנים קל יותר לפקח על התנאים הסביבתיים של מפעל שנמצא בחצר האחורית שלהם, מאשר על מפעל במדינה רחוקה.

כדי לעלות על הרכבת ולהצטרף למגמה, צריך לקחת בחשבון שהתהליך דורש שינוי תפיסתי והשקעות משמעותיות, שכן פתרונות מקומיים עשויים להיות יקרים יותר. בין אם בשל העברת הייצור למדינות מערביות שמייקרת את מוצרי הצריכה עבור הצרכן הסופי ויוצרת לחצים אינפלציוניים, ובין אם בגלל הפחתת היעילות הכלכלית הנובעת מהתמחות ומיתרונות לגודל. בנוסף, למרות שהמטרה היא חיזוק שרשרת האספקה, תהליך המעבר לייצור מקומי עשוי ליצור בתחילה דווקא מחסור בחומרי גלם מסוימים וקשיים לוגיסטיים בטווח הקצר והבינוני. עוד תוצר לוואי של התנתקות מקשרים בינלאומיים יכול להיות גם האטה בחדשנות, מאחר ששיתוף פעולה חוצה גבולות הוא מנוע מרכזי להתקדמות טכנולוגית. צמצום חילופי ידע והשקעות זרות עלול לעכב פיתוחים בתחומי האנרגיה הירוקה, לדוגמה.

הצד השני של המטבע
החסרונות האלה מביאים אותנו למתנגדים לעליית הדה-גלובליזציה. אלה טוענים שחייבים לשמור על הגלובליזציה כדי לשמור על הסביבה. פעולה מתואמת למשבר האקלים יכולה להגיע רק משיתוף פעולה בינלאומי, וצמצום היקפי הסחר וההשקעות הבין-מדינתיות יפגע במאמצים המשותפים. מאחר שיש צורך בהסכמים בינלאומיים כדי להתמודד עם סוגיית פליטות גזי החממה, יהיה קל יותר להגיע להסכמות ולאכוף את ההסכמים כאשר ישנם יחסי גומלין מתמשכים בין מדינות.

טענה נוספת היא ששינויי האקלים מחייבים התגייסות בינלאומית לא רק בתחומי הרגולציה, אלא גם בתחום הביטחון התזונתי. נזקים לחקלאות במדינות מוכות אסונות טבע ואקלים קיצוני יקשו על גידולים רבים, ועל מנת למנוע חוסרים במקרה הטוב – ורעב במקרה הפחות טוב – יש לוודא את קיומם של הסכמי סחר. דווקא הגיוון העולמי הוא זה שיספק חוסן, ולא התכנסות פנימה והסתמכות על ייצור מקומי בלבד, כשהדבר נכון גם למוצרים חיוניים נוספים, כמו תרופות ואנרגיה. הפצת טכנולוגיות ירוקות, למשל, מתאפשרת הודות לגלובליזציה, במסגרתה פאנלים סולאריים המיוצרים בסין או טורבינות רוח מאירופה יכולות להגיע לכל העולם במהירות ובזול. ללא סחר חופשי, המעבר לאנרגיה מתחדשת היה יקר ואיטי הרבה יותר.

על “אזוריזציה” שמעתם?
השאלה איזו מגמה משפיעה יותר על הסביבה, עליית הדה-גלובליזציה או הישרדות הגלובליזציה, תישאר עניין של השקפה. כך או כך, כנראה שהפתרון אינו בחירה באחת מהן, אלא שילובן במודל אזורי חכם. אזוריזציה (Regionalization) היא שביל הזהב בין הגלובליזציה המוחלטת לבין ההסתגרות המקומית. במקום שכל מוצר יעבור חצי עולם, או שכל מדינה תנסה לייצר הכול בעצמה, הכלכלה מתארגנת סביב גושים אזוריים, דוגמת האיחוד האירופי.

מבחינה סביבתית, יש למודל זה את הפוטנציאל להיות היעיל ביותר למאבק במשבר האקלים מכיוון שהוא מאפשר המשך סחר ושיתופי פעולה, רק בהיקפים גיאוגרפיים מוגבלים יותר. כך גם ניתן לחלוק תשתיות אנרגיה משותפות, ומדינות באותו אזור יכולות להסתפק ברשת חשמל אחת: מדינה שטופת שמש בדרום האזור תספק אנרגיה סולארית למדינה צפונית יותר, ולהיפך עם אנרגיית רוח.

בנוסף, תקינת סטנדרטים אחידים ושיתופי פעולה אזוריים קלים יותר לביצוע, שכן פשוט יותר להגיע להסכמות בין 10 מדינות שכנות מאשר בין 190 מדינות באו”ם. אולם, חייבים להודות שגם הפתרון הזה אינו מושלם, וחלוקת העולם לגושים גיאוגרפיים וכלכליים יכולה ליצור ‘מועדונים סגורים’ שישאירו בחוץ מדינות מתפתחות באזורים רחוקים שאין להן גישה לשוק העשיר.