לא רק טילים ורעידות אדמה, אזרחי ישראל צריכים לדעת כיצד להתגונן מפני אירוע חומרים מסוכנים

בשבועות האחרונים הולכת ומתחדדת מגמה מדאיגה, ירי מכוון לעבר מתקני אנרגיה ותשתיות חיוניות בישראל. הפגיעה האחרונה בבז"ן מראה כי מעבר לאיום הביטחוני הישיר, מדובר באתגר אזרחי מהותי ונשאלת השאלה עד כמה הציבור מכיר וערוך להתגוננות בעת אירוע חומרים מסוכנים. שאלה זו נדרשת במענה גם בעתות שגרה אך בוודאי בתקופה בה אזורי תעשייה ותשתית עלולים להיות במיקוד למתקפות טילים וכטב"מים.

בישראל מתקנים העוסקים בחומרים מסוכנים פועלים תחת מגבלות רבות לצמצום הסיכונים לאירועי חומרים מסוכנים (כמו שריפה, פיצוץ, דליפה של גז רעיל ועוד). אחת הדרישות המהותיות ביותר בהקשר זה היא שמירה על מרחק הולם בין עיסוק בחומרים מסוכנים לבין אזורי אוכלוסייה ומסחר. יצירת מרחקים אלו מובטחים דרך הוראות תכנוניות ומדיניות "מרחקי הפרדה" של המשרד להגנת הסביבה. עם זאת מרחקים אלו לא יכולים לספק הגנה של 100% לכל תרחיש חומרים מסוכנים אפשרי. בהשאלה מעולמות הבטחון, ממש כמו שכיפת ברזל אינה מבטיחה הגנה הרמטית וישנה חשיבות ואחריות להתנהגות אישית בעת מטח מטילים מתקרב, ישנה חשיבות שהציבור יכיר לאילו סיכונים הוא חשוף וכיצד עליו לנהוג בעת אירוע חומרים מסוכנים המתרחש בסביבתו, גם אם הסבירות לאירוע כזה היא נמוכה. זהו פער שצריך להיסגר. לא מתוך מטרה לייצר פחד, אלא כדי להציל חיים. בדיוק כפי שילדים לומדים כיצד להיכנס למרחב מוגן או לצאת בעת רעידת אדמה. כך יש להטמיע הנחיות בסיסיות: מה עושים במקרה של שריפה באתר סמוך המכילי חומרים מסוכנים? מה עושים במקרה שישנה דליפה של גז רעיל או דליק לא רחוק? האם להישאר במרחב מוגן או להתרחק? כיצד מזהים סיכון? מה המשמעות של ענן רעיל או פיצוץ משני? ידע כזה, גם אם בסיסי, יכול להיות ההבדל בין תגובה נכונה לבין פאניקה מסוכנת וקבלת החלטות שגויה.

בעולם, הפרקטיקה הזו כבר קיימת. כך למשל באיחוד האירופאי תחת דירקטיבת Seveso III העוסקת בצמצום אירועי חומרי מסוכנים גדולים, מדיניות חייבות להבטיח כי יפורסם מידע לציבור על אתרים המחזיקים חומרים מסוכנים בכמויות גדולות. מידע זה חייב לכלול הסבר על התהליכים המתקיימים באתר, סוגי החומרים המסוכנים שבהם נעשה שימוש והסבר פשוט הסיכונים מהם, הסבר כיצד הציבור יעודכן באמת אירוע חומרים מסוכנים וכיצד יהיה עליו לפעול בעת הצורך. עוד נקבע באירופה כי מידע זה יימסר ישירות לאוכלוסייה ומוסדות כמו בתי ספר ובתי חולים העשויים להימצא בסיכון בעת אירועי חומרים מסוכנים גדולים. על אף שזה עשוי לעורר חששות בוודאי בפעם הראשונה, קבלת המידע באופן קבוע אחת לכמה שנים יכולה לסייע באופן משמעותי להתנהגות נכונה של אזרחים במצבי חירום.

בישראל, זיהו היטב שהגיעה העת לעדכן גם את המסגרת הרגולטורית. בהתאם לכך, בשנה שעברה תוקן חוק החומרים המסוכנים והחל משנת 2027 אתרים העוסקים בחומרים מסוכנים בכמויות גדולות יידרשו במסגרת היתר הרעלים שפועלים על פיו לפרסם מידע ממש כפי שנעשה באירופה (זאת בהחרגה למקרים בהם ימצא שגילוי המידע עשוי לפגוע בביטחון המדינה). באופן זה גם בישראל האוכלוסייה תהייה ערוכה יותר למקרה שחס וחלילה יתרחש אירוע חומרים מסוכנים גדול בקרבתה.

ומה עושים בינתיים? במיוחד בזמן אירועים שיכולים לקרות בעקבות המלחמה? יש מקום להגיד שהנחיות פיקוד העורף לטילים, המצריכים הסתגרות במרחב סגור ומוגן, יכולות לסייע במידה רבה גם להתגוננות לאירועי חומרים מסוכנים שעלולים להתרחש בעקבות הטילים, כך למשל במקרה של דליפה של חומרים רעילים וכמובן אירוע פיצוץ. בכל מקרה, בעת אירוע הכי חשוב להתעדכן ולפעול לפי ההנחיות וההוראות שיפורסמו על ידי הגורמים המוסמכים לכך.

המציאות המלחמתית החדשה מחייבת שינוי תפיסתי: ביטחון אינו רק כיפת ברזל ומערכות הגנה  אלא גם ידע אזרחי והיערכות קהילתית. ככל שהאיום מתקרב למרחב האזרחי, כך האחריות מתרחבת. המטרה אינה להלחיץ את הציבור, אלא להעניק לו כלים. כי בסופו של דבר, ברגע האמת הידע הוא זה שעושה את ההבדל.

שאול דל אריצ'ה מנהל את תחום החומרים המסוכנים במחלקת הייעוץ ב־DHVmed, ומתמחה ברגולציה סביבתית בדגש על חומרים מסוכנים ואיכות אוויר בתעשייה. הוא בעל ניסיון בקידום רגולציה בישראל בהשראת תקינה אירופאית, בהובלת הערכות סיכונים, כתיבת חוות דעת ומסמכי מדיניות, וכן בניסוח תנאים סביבתיים להיתרי פליטה. לצד זאת, לשאול ניסיון בניהול פרויקטים סביבתיים מורכבים ועבודה עם גופים ממשלתיים, רשויות מקומיות והתעשייה.